אשתי מרגישה שהיא מפספסת משהו בחוץ 

שאלה:
"אני נשוי קרוב לשש שנים, עם ילדה בת 3, ונמצא עם אשתי קצת מעל ל 11 שנים במצטבר. לפני מספר ימים אשתי אמרה לי שהיא מרגישה חנוקה וכי היא מצטערת שבעבר היא ואני לא ניסינו לצאת עם אנשים אחרים. טענתה מבוססת על העובדה שאנחנו ביחד מגיל 19 ולאף אחד מאיתנו לא היה קשר רציני וממושך עם בני זוג אחרים, לא היו לנו התנסויות מיניות עם אנשים אחרים וששנינו התמסדנו מהר מדי.

אני באתי מעולם שבו חו"ל לא מעניין אותי, את רוב ילדותי ביליתי בהפלגות לחו"ל כך שזה כבר לא מעניין אותי, לא מחפש את הריגושים... אני לא אוהב דיסקוטקים, רעש והמולה. אני לא שותה אלכוהול ולא אוהב פאבים. אני אוהב לשבת בבית, לראות סרט טוב, לבלות עם הילדה שלי וגם עם אשתי.

אשתי לעומת זאת, תמיד אהבה דיסקוטקים, לרקוד ולצאת. היא אוהבת את ההמולה, את הרכש וההתרגשות שבלהיות במקומות האלו. היא מתה לנסוע לחו"ל ולראות עולם (והייתי עושה את זה בשמחה איתה אם היה כסף...)

אחרי שהיא באה ואמרה לי לפני כמה ימים שהיא צריכה קצת זמן להתנתק ממני, שהיא חושבת על להתנסות עם אחרים, אני אמרתי לה שתעשה מה שהיא רואה לנכון, אבל שתיקח בחשבון שאם היא תהיה עם מישהו אחר, אני רוצה גט במקום. אמרתי לה שאני אעשה הכל בשבילה, אשתנה מקצה לקצה בכל הנוגע לאותם דברים שהיא אוהבת ואני לא. אפילו תכננתי לנו לילה במועדון לילה אתמול, אבל היא החליטה ברגע האחרון שהיא לא רוצה כי "קר בחוץ".

מיותר לומר שאני מרגיש פגוע מכל הסיפור הזה ולא יודע מה לעשות. אני יודע שאני צריך לתת לה את ה"ריגושים" שהיא צריכה ודיברנו על זה. אבל מה שהפריע ומפריע לי ביותר זו העובדה שהיא אמדה ואומרת שהיא מצטערת שהיא לא ניסתה להיות עם מישהו אחר.
אם לומר את האמת, יש משהו במה שהיא אומרת, אבל אנחנו לא נמצאים בנקודה בחיים שלנו שזה אפשרי. אני אישית מעולם לא בגדתי בה, לא חשבתי על זה אפילו. אני מתרגש ושמח בכל יום כשאני חוזר הביתה לראות אותה ואת הילדה, אבל משום מה ההרגשה לא הדדית. אני נואש ולא יודע מה לעשות, לא רוצה לחשוב אפילו על האופציה של גירושים.
אשמח לייעוץ."

תשובה:
שאלתך נוגעת לתופעה רחבה שאפשר לקרוא לה בשם "משבר גיל השלושים, אצל אלה שנשואים מאז ומעולם". מדובר על תחושה של פספוס והחמצה, שפוקדת אנשים רבים, שנפגשו והפכו לזוג בגיל מאד צעיר, ולמעשה "גדלו יחד" ולפיכך הפסידו תקופה שלמה שאחרים עוברים לבד.

פעם, לא כל כך מזמן, חשבו שגיל ההתבגרות מסתיים בגיל 18. בגיל הזה הילדים הופכים לאזרחים לכל דבר, מקבלים לראשונה זכות להצביע ובישראל - מפקידים בידיהם נשק ונותנים להם אחריות להלחם ולהתמודד עם מוות. באופן פורמאלי זה היה "הגיל הקובע" למעבר מילדות לבגרות. הציפיה החברתית מבני 18 היתה שהם ינהגו כבוגרים, יקחו אחריות על עצמם, יעמדו בזכות עצמם, מבחינת פרנסה וכלכלה וימהרו להתחתן ולהקים לעצמם משפחה.

אבל המצב הזה השתנה כבר לפני שנים. בני עשרים של היום נחשבים עדיין "מתבגרים". רבים מהם חיים עדיין בבתי ההורים, וגם אם יצאו מהבית, הם עדיין נשענים על ההורים, החל בסיוע כספי נדיב, וכלה בשירותי כביסה ואוכל. אין ציפיה שהם יעמדו בזכות עצמם או יפרנסו את עצמם. למעשה, אין אפילו ציפיה שהם ידעו מה הם רוצים לעשות "כשיהיו גדולים". הם יכולים להעביר את הזמן בעבודות מזדמנות, לאסוף כספים רק כדי לבזבז אותם אחר כך בטיול גדול בחו"ל, להתחיל ללמוד, להתחרט ולעבור תחום באמצע וכולי וכולי. זו תקופה של "מורטוריום" = שמיטת חובות. החברה והמשפחה לא מצפים מהם ליותר מדי...

מדובר במצב לגמרי שונה אצל זוגות שהכירו בגיל מאד צעיר ו"התמסדו" עוד לפני שסיימו להתבגר. גם אם לא התחתנו באופן פורמאלי, זוגות כאלה למעשה לא עוברים כמעט אף שלב מאלה שעוברים חבריהם הרווקים. מאחר שהם ביחד מגיל צעיר, מהר מאד הם עוברים לגור יחד, מפתחים הרגלים של זוג נשוי, בנוגע לכלכלה ואחזקת הבית, ונכנסים לסוג של "שיגרה" הרבה הרבה שנים לפני חבריהם הפנויים.

הזוגיות הצמודה עוזרת לאנשים כאלה לעבור את טלטלות ההתבגרות בצורה הרבה יותר מתונה ומאוזנת. רבים מהם לא מרגישים כלל שעברו משברים או שינוי בשנות העשרים לחייהם. להיפך. הם יספרו על יציבות, בטחון ותחושת נוחות נעימה, בזמן שחבריהם חשים תזזית ורצים ממקום למקום.

במקום לשאול את עצמם מי הם, מה הם רוצים לעשות עם עצמם בחיים, כיצד הם רואים את העתיד, מה זה זוגיות טובה בשבילם ואיך יראו חייהם בשנים הבאות - הם פשוט חיים את המציאות, מתחתנים במשך הזמן, יולדים ילדים וממשיכים יחד "בכח האינרציה", כמעט מבלי שיצטרכו לבחור או להסס.

הנוחות הנעימה הזו היא הרבה פעמים זמנית, כי שאלות שלא הציקו להם בגיל עשרים, לעיתים קרובות מתעוררות כעבור עשור, לקראת גיל שלושים. עכשיו, כשהם כבר מזמן בזוגיות יציבה, המשכנתא משולמת מידי חודש, הילדים גדלים והבית עומד על תילו - פתאום מתעוררות שאלות, ולא פעם גם ספקות וחרטות - לגבי השלב ש"התפספס".

לפתע, חוסר הנסיון המיני הקודם, העדר הבסיס להשוואה מבחינת זוגיות, והתחושה שאולי היה אפשר יותר טוב מתחילות לכרסם בבטחון הזוגי. פתאום, מתחילים להרגיש שיש התנסויות וחוויות שלא התרחשו, ועכשיו כבר קשה או אי אפשר לקיים אותם. ותחושת ההחמצה, שבדרך כלל מתעוררת רק אצל צד אחד בזוגיות, מתחילה לחתור מתחת לקשר ולחבל בו.

פרידות רבות מתעוררות בעקבות משבר גיל השלושים הספציפי הזה. ועוד יותר מכך, הרבה סיפורי בגידה נובטים על הכר הרגשי הרעב והספקן הזה.

יש זוגות שמנסים לפתור את הבעיה על ידי הפיכת הקשר ל"נישואים פתוחים", מתוך משאלה שיצליחו "ללכת עם ולהרגיש בלי". לכאורה זה סידור מושלם: שני הצדדים שומרים על הבטחון הזוגי שלהם, על ידי כך שנשארים מחויבים אחד לשני, למשפחה ולבית, אבל גם מסכימים לוותר, לפחות לכמה שנים, על ההבטחה לאקסקלוסיביות בקשר. וכך, למרות שהם יוצרים קשרים אחרים הם לא נחשבים ל"בוגדים" ולכאורה הכל כשר.

לכאורה. כי למרות שהסידור הזה נשמע קוסם לרבים מבחוץ, בפועל הוא ברוב המקרים לא עובד. בדרך כלל צד אחד מעוניין בפתיחת הקשר הזוגי הרבה יותר מהצד השני, ורואה בכך חלופה הגונה לסודות, שקרים ובגידה. הצד השני נעתר, לא כל כך מתוך הסכמה אידיאולוגית, אלא יותר מתוך נסיון נואש לא לאבד את הכל. אבל הפער בין שני בני הזוג נשאר, ואיתו המרירות, הכעסים והקנאה. ברוב המקרים סידור שכזה יתפרק ולא יצליח להחזיק מעמד מעבר למספר חודשים ספורים.
במקרים אחרים בני הזוג מגיעים לטיפול זוגי. בטיפול מנסים להבין מה מקור הכאב, תחושת הפספוס הגדולה. אפשר לנסות "לעקוף" את הבעיה, להכניס הרבה ריגושים וחידושים לתוך הזוגיות, ולנסות להזרים דם חדש למערכת, על ידי השקעה של זמן, כסף, ובעיקר הרבה תשומת לב לתוך הזוגיות. אבל לא פעם הפתרון הזה נחווה כתחליף חיוור ולא מספיק, וגם בסוף תהליך מושקע כזה, עדיין נשאר אצל חלק מבני הזוג רעב עצום - להתנסות, להתרגשויות, למה שלא היה שם מזמן.

במקרים כאלה, גם אחרי השקעה ונסיונות רבים, בסופו של דבר הזוגיות מגיעה אל קיצה. שני הצדדים יוצאים לדרך חדשה, צד אחד מלא סקרנות, ענין ושמחה, והצד השני, הרבה פעמים מתוך תחושה כבדה של אובדן וכאב, על קשר שאולי לא היה צריך להגיע אל קיצו.

היציאה החוצה מזמנת לבני הזוג אתגרים חדשים. לפעמים החלומות אכן מתגשמים, ואחד מהם או אולי אפילו שני הצדדים, רוכשים עוד נסיון, עוד חוויות חדשות, עוד התרגשויות, ובחלוף הזמן מרגישים מלאים ושבעים - מוכנים לפרק חדש של זוגיות יציבה ובוטחת - פרק ב'.

אבל, פעמים רבות, המסע המאוחר מתגלה ברבות הימים כחיוור גם הוא, אל מול החלומות, התקוות והפנטזיות שהתפתחו ברבות השנים. המציאות הקשה של "שוק הבשר" בגיל 30 ומשהו, החוקים החדשים שלא היו שם פעם, כשהזוגיות הראשונה נרקמה, האכזבות, שברון הלב - מביאים לא פעם להתפקחות חריפה. כי "קר, קר שם בחוץ".

אנחנו מכירים זוגות שהצליחו, חודשים ואפילו שנים אחר כך, לחזור אחד לשני. בתום מסע ארוך של היסוסים, התלבטויות,פירוק הקשר הראשון, התנסויות חדשות, אהבות, כאבים, אבדנים - הם מצאו בליבם שאיפה משותפת לאחד מחדש את הבית והמשפחה. המסע חזרה לזוגיות מלווה לא פעם בטיפול זוגי, בו עובדים על כעסים וכאבים חדשים וגם ישנים, יחד עם כיסופים לחזור למשהו טוב שהיה שם בבירור פעם. לפעמים יש לסיפור הזה סוף טוב.

בחזרה לשואל שלנו: אנחנו לא יודעים מה יהיה בסופו של המסע שלכם, ובאיזה תחנות אתם עומדים לעבור בדרך. סיפור הזוגיות הוא פתלתל, מסובך, ותמיד חד פעמי ויוצא דופן. ללא ספק אתם נמצאים באחד מהעיקולים הקשים והמסוכנים בדרך. מאחלים לכם שתצאו ממנו בשלום.

אי אפשר להכריח מישהו לאהוב אותך או לרצות להיות איתך. אם תצליחו לעבוד על הקשר ולמצוא בחזרה את האהבה והריגוש בתוך היחד שלכם - הרווח של שניכם (ושל הילדה).
אבל גם אם לא - תהא מה שתהא התוצאה - אנחנו מאחלים לך שתצליח לגדול ממנה, ללמוד את השיעור שהחיים מזמנים לך, ולהמשיך למקום של צמיחה והתקדמות. ברגעים הכי מסובכים בחיים שלנו אנחנו הרבה פעמים לומדים שיעורים מאד חשובים על החיים, ובעיקר על עצמנו.